על מוסיקה וזכויות יוצרים – חידושים ועדכונים לתחילת שנת 2017

בתחילת שנת 2017 התפרסמו חוקים ותיקונים בתחום זכויות היוצרים והמוסיקה, אשר נועדו להגן על הן על זכויותיהם של יוצרים ומבצעים והן על האינטרסים של חברות התקליטים.

בפברואר 2017 פורסם "חוק הגנה על זכויות אמנים במוסיקה" התשע"ז 2017. חוק זה, שנחקק בעקבות  מאבק משפטי שניהלה הזמרת והיוצרת איה כורם, הגביל את משך התקופה החוזית להתקשרות בלעדית בין אמן בתחום המוסיקה (יוצר לפי חוק זכות יוצרים או מבצע לפי חוק זכות מבצעים ומשדרים) לבין מפיק, מוציא לאור, אמרגן או מנהל אישי, וקבע כי הסכם בלעדי לא ייערך לתקופה שאינה סבירה לפי העניין, כאשר בחוק עצמו נקבעו חזקות באשר לתקופות סבירות בנסיבות שונות.

הרקע לחקיקת החוק הוא מאבק שניהלו מוסיקאים כנגד חברות תקליטים, לשחרור המוסיקאים מהסכמים ארוכי טווח, עליהם חתמו בתחילת דרכם המקצועית, ואשר ברבות השנים הפכו מקפחים. בין המאבקים המתוקשרים שנוהלו בשנים האחרונות בין מוסיקאים לבין חברות תקליטים ניתן לציין את המאבק שהתנהל בין חברת הד ארצי לבין הזמר הראל סקעת, במסגרתו חברת הד ארצי הגישה בשנת 2008 תביעה נגד הראל סקעת, בדרישה לאכוף על הזמר את החוזה שנכרת בין הצדדים ולהוציא את אלבומו השני המיועד בחברת הד ארצי ולא בחברה אחרת. לאחר שבית המשפט נעתר לבקשתה של הד ארצי למתן צו מניעה זמני שמנע הוצאת האלבום בחברה אחרת, הגיעו הצדדים לפשרה לפיה האלבום יופק על ידי חברה אחרת אולם יופץ על ידי הר ארצי.

המאבק המתוקשר ביותר היה מאבקה של היוצרת איה כורם שניהלה למן שנת 2011  הליכים משפטיים בניסיון להשתחרר מחוזה שנכרת בינה לבין חברת "עננה" אשר עליו חתמה בתחילת הקריירה שלה כזמרת, ואשר בו היא העניקה לעננה את הזכות הבלעדית לנהל אותה ולקבל 50 אחוזים מהכנסותיה לפרק זמן של 18 שנה. לאור משבר ביחסים בין הצדדים טענה כורם כי מדובר בחוזה כובל ופסול המונע ממנה את התפתחותה האמנותית, אולם לאחר מאבק משפטי שנמשך 5 שנים, קבע בית המשפט המחוזי כי לא הוכח כי עננה הפרה את התחייבויותיה כלפי כורם באופן המצדיק את ביטול ההסכם, וכי תקופת התקשרות בין הצדדים אמנם ארוכה היא אך מוגבלת בזמן, ולא הוכח כי תקופה זו חורגת מהמקובל בתחום ולכן אין מדובר בהסכם הנוגד את תקנת הציבור. כורם הגישה ערעור לבית המשפט העליון, אשר הפנה את הצדדים לגישור, במסגרתו הצליחה כורם להשתחרר מהחוזה בתום 9 שנים.

מאבקה של איה כורם עורר הדים ובשנת 2014, בעיצומו של ההליך המשפטי, הוגשה לכנסת "הצעת חוק להגנה על זכויות אמנים במוסיקה", במסגרתה נדרשה הגבלת התקופה החוזית שבין אומנים לבין חברות תקליטים לתקופה קצובה שלא תעלה על תקופה של 5-7 שנים לפי סוג ההתקשרות החוזית בין הצדדים וזאת בשל "פערי כוחות" בכושר המיקוח של הצדדים. בדברי ההסבר להצעת החוק נכתב "מדינת ישראל מכירה בחשיבותם ובתרומתם של אמנים להעשרה תרבותית, חברתית, כלכלית ופוליטית של ישראל, וכן בהיותם יסוד ועיקר בתעשיית המוזיקה הישראלית. פעילות האמנים מחוללת את שגשוגה וצמיחתה של תעשיית המוזיקה, אולם מטעמים של פערי כוחות, ידע וניסיון בין אמנים לבין גורמים האמונים על הפן העסקי של פעילותם, עולה הכרח לקבוע בחוק זה תנאים בסיסיים שיבטיחו את נאותות ההתקשרות המסחריות בתחום". בפברואר 2017 עברה הצעת החוק בקריאה שלישית.

החוק החדש קובע כי התקשרות בלעדית בין אמן לבין מפיק, מוציא לאור, אמרגן או מנהל אישי, לשם הפקה, הוצאה לאור, אמרגנות או ניהול אישי, לא תיערך לתקופה שאינה סבירה לפי העניין. כן נקבעה בחוק חזקה כי תקופת התקשרות בלעדית היא בלתי סבירה אם היא עולה על 7 שנים, וכאשר מדובר בחוזה היקף (או בכינויו "חוזה 360"), כלומר חוזה הכולל את מלוא ההיבטים של הפעילות האמנותית של האמן, נקבעה חזקה לפיה תקופת התקשרות היא בלתי סבירה אם היא עולה על 5 שנים מיום חתימת החוזה. חוק זה אמנם גרם להפחתה בפערי הכוחות הקיימים בין האומנים לבין חברות התקליטים, אולם יש לציין כי ממילא, נוכח שינויים במבנה השוק, הרי שחוזים כה ארוכי טווח כבר אינם מקובלים בתעשייה.

במקביל, במרץ 2017 התקבל בקריאה שלישית חוק הארכת תקופת זכות יוצרים בתקליט וזכויות מבצעים (תיקוני חקיקה), ולפיו הוארכה תקופות זכויות היוצרים בתקליטים וזכויות המבצעים בביצועיהם מ-50 שנים ל-70 שנים. התיקון תוקן לאור העובדה שהחוק הקיים העניק לתקליטים הגנה בת 50 שנה ממועד יצירתם ותקופה זהה לביצועם של אומנים מבצעים, זאת לעומת תקופה של משך חיי היוצר ו- 70 שנה לאחר מותו, שהיא התקופה שבה ניתנה הגנה על פי החוק ליצירות אחרות שאינם תקליטים.

במסגרת הצעת החוק נכתב כי: " הארכת משך תקופת ההגנה על זכויות מבצעים וזכויות יוצרים ומבצעים בתקליטים, תאפשר לאמני ישראל לחיות בכבוד המגיע להם לאחר שתרמו כה רבות למוסיקה ולעולם התרבות הישראלי. תקופת ההגנה המוצעת תואמת את המצב המשפטי הנוהג, זה מכבר, בארצות הברית ובמדינות נוספות בעולם, לרבות בקהילייה האירופית…..הארכת תקופת ההגנה לתקליטים וביצועים צפויה גם להעניק תנופה לתעשיית המוזיקה הישראלית,…. אשר נמצאת במצב קשה ביותר בשנים האחרונות, בשל הפצת עותקים לא חוקיים של תקליטים והפיראטיות ברשת האינטרנט, הגורמות הפסדים כספיים אדירים הן לאמנים מבצעים המשקיעים ממיטב כספם להפקת תקליטים על חשבונם והן לחברות תקליטים הנדרשות להשקיע בהפקת תקליטים של אמנים שאין ביכולתם לשאת בהוצאות הפקת תקליטים".

במסגרת החוק נקבע כאמור כי תקופת ההגנה של זכות היוצרים בתקליט תוארך מ-50 שנים ל-70 , אולם בד בבד נקבע כי הארכה זו לא תחול במקרה שבו בתום חמישים שנה ממועד יצירת התקליט או ממועד הפרסום שלו, מפיק התקליט לא הוציא כמות שיש בה כדי לספק באופן סביר את דרישות הציבור לעותקים של התקליט, או לא העמיד את התקליט לרשות הציבור- במקרה כזה תפקע זכות היוצרים של המפיק בתקליט בתום 50 השנים. בנוסף, גם בתקופת ההגנה שהוארכה מ-50 שנים ל-70 שנים, קרי – בכל אחת מאותן 20 השנים, ככל שמפיק התקליט לא הוציא כמות שיש בה כדי לספק באופן סביר את דרישות הציבור לעותקים של התקליט או לא העמיד את התקליט לרשות הציבור – הרי שזכות היוצרים תפקע בתום אותה שנה שבה נמצא כי לא עמד בתנאים האמורים, ובכך  יוצר החוק איזון בין זכויותיהן של חברות התקליטים לבין זכויות הציבור ליהנות מהיצירות. בנוסף, החוק קובע כי גם זכות המבצעים והמשדרים הקבועה בסעיף 10 לחוק זכויות מבצעים ומשדרים, התשמ"ד–1984, תוארך כך שבמקום שתקופת ההגנה לזכויות מבצעים תעמוד על 50 שנים מתום השנה שבה בוצע הביצוע המקורי, היא תוארך ל-70 שנים מתום השנה שבה בוצע הביצוע המקורי.

שני חוקים אלה מצביעים כי תעשיית המוסיקה במדינה אינה שוקטת על שמריה לא רק בהיבטים האומנותיים אלא גם בהיבטים החוקיים.