חתימה אלקטרונית בישראל

לאורך שנים התרגלנו לחתום בכתב ידנו בעזרת כלי כתיבה, אך בשנים האחרונות נכנסות לחיינו דרכי חתימה אחרות כמו למשל חתימה על גבי מסכים אלקטרוניים או מחשבי לוח שונים, בעזרת האצבע, כלים דמויי-עט, שימוש בסריקות של החתימה הרגילה בתוך קבצי מחשב ועוד. דרכי חתימה טכנולוגיות אלה נהיו נפוצות ומקובלות עד שנעשה בהן שימוש יום-יומי למשל בקופות סופרמרקטים או בבנקים. חלקנו גם מכיר את ה"כרטיס החכם", כרטיס אלקטרוני אישי המאפשר חתימה "אלקטרונית"  על מסמכים המוגשים במערכות מחשב שונות, ללא שימוש בכלי כתיבה כלל. לכל סוגי החתימות האלה ניתן לקרוא "חתימות אלקטרוניות", אך האם החוק מכיר בכל אחת מהן?

מטרתה של חתימה היא לבטא את כוונתו של החותם לאשר את תוכן המסמך עליו חתם והסכמתו לו[1]. מטרה נוספת היא לזהות את החותם, שכן לכל אדם חתימה משלו ולבחירתו[2]. שאלות רבות עולות לגבי קיומן של מטרות אלה כאשר מדובר בחתימות אלקטרוניות. למשל, כיצד ניתן להבטיח שמסמך לא שונה לאחר חתימתו? שהחתימה אכן נעשתה על ידי החותם ולא אחר חתם בשמו או העתיק את חתימתו? התשובות לשאלות אלה משפיעות גם על השאלה אם חתימות אלה יחשבו קבילות על ידי בית משפט. כך למשל, במקרה שנדון בבית משפט בשנת 2014[3], נקבע כי חתימה על פד אלקטרוני שאינו מציג את המסמך ומאפשר לקרוא אותו, חסרת כל ערך משפטי ואינה מלמדת על הסכמה למסמך.

חוק חתימה אלקטרונית נחקק בשנת 2001[4], ומטרתו העיקרית היתה להגביר את הוודאות לגבי פעולות המתבצעות באופן אלקטרוני, במיוחד דרך האינטרנט, על ידי הבטחת זהות חותמים העושים שימוש באמצעים אלקטרוניים מסוימים והכרה במעמדם הראייתי של החתימות בעזרת אמצעים אלה.

חוק חתימה אלקטרונית קובע שני סוגים חשובים של חתימות אלקטרוניות:

1. חתימה אלקטרונית מאובטחת: חתימה שמתקיימות בה מספר דרישות המפורטות בחוק כמו, ייחודיות החתימה, אפשרות זיהוי בעל החתימה, הפקתה באמצעי שבשליטתו הבלעדית  ואפשרות לזיהוי שינויים מאוחרים במסר האלקטרוני לו הוצמדה החתימה.
   
2. חתימה אלקטרונית מאושרת: חתימה אלקטרונית בעלת אמינות גבוהה יותר מהמאובטחת, מכיוון שבנוסף לעמידתה בדרישות חתימה אלקטרונית מאובטחת מאושרת על ידי צד שלישי – גורם שנרשם במשרד המשפטים, בהתאם להוראות החוק.

מעמדה המשפטי של חתימה אלקטרונית והתיקון לחוק

חוק חתימה אלקטרונית קובע שחתימה אלקטרונית קבילה בבתי המשפט.
בתיקון האחרון של החוק שאושר לפני מספר חודשים[5], חל שינוי במעמדה הראייתי של החתימה האלקטרונית המאובטחת. לפני התיקון נקבע שמסר אלקטרוני חתום בחתימה אלקטרונית מאובטחת יהווה ראיה לכאורה שהחתימה היא של בעל אמצעי החתימה ושהמסר האלקטרוני הוא זה שנחתם על ידי בעל אמצעי החתימה. תיקון החוק שינה את המעמד הראייתי כך שהראייה לכאורה היא לכך שהמסר לא שונה לאחר חתימתו ושהמסר נחתם באמצעי החתימה המתאים לחתימה האלקטרונית[6]. כלומר, חתימה אלקטרונית מאובטחת אינה מהווה עוד ראיה לכאורה שהחתימה נעשתה על ידי בעליה. רק חתימה אלקטרונית מאושרת  יכולה להוות ראיה לכאורה שהחתימה נעשתה על ידי בעל אמצעי החתימה[7].

תיקון חשוב נוסף שנעשה בחוק  הוא ההקלה על הדרישה שהייתה קיימת בנוסחו הקודם של החוק, שכאשר נדרשת חתימה של אדם על מסמך לפי חיקוק, ניתן לקיימה רק באמצעות חתימה אלקטרונית מאושרת. כיום מסתפק החוק בכל חתימה אלקטרונית אשר מקיימת "ברמת ודאות מספקת בנסיבות העניין, את התכליות לדרישת החתימה בהתאם לאותו החיקוק". תנאי זה נוסח באופן עמום, מתוך כוונה להסיר חסמים בתחום החתימה האלקטרונית ולאפשר שימוש גמיש בה, תוך שמירה על מטרותיה של כל חקיקה הדורשת חתימה[8]. ייתכן ובתי המשפט יצטרכו להכריע בקשר אליו במקרים שיובאו לפניהם בעתיד.

יחד עם ההקלה על סוג החתימה האלקטרונית כאשר נדרשת חתימה לפי חוק, התיקון האחרון של חוק חתימה אלקטרונית ביקש לטפל במצב שבו קיימים פערי כוחות בין הצדדים להתקשרות בחוזה, כגון בחוזים צרכניים. נקבע כי כאשר יש לצד לחוזה עדיפות בעיצוב אופן החתימה האלקטרונית, והוא מבקש להסתמך על חתימה אלקטרונית בקשר לחוזה, הנטל להוכיח כי הצד השני חתם על החוזה יהיה עליו, למעט אם החתימה היא חתימה אלקטרונית מאושרת[9].

נציין שלפי דברי ההסבר להצעת חוק חתימה אלקטרונית המקורית, החוק לא נועד להסדיר שימוש בחתימה אלקטרונית "פשוטה" כמו חתימה בסופו של דואר אלקטרוני[10]. נראה שהכוונה הייתה להתייחס רק לחתימות אלקטרוניות שנעשו בעזרת טכנולוגיות ייעודיות. למרות זאת, לשון החוק, במיוחד לאחר תיקונו האחרון, מאפשרת פרשנות לפיה חלק מהוראות החוק חלות על כל חתימה אלקטרונית. בהתאם ללשון החוק כיום, גם חתימה שנדרשת בחוק וגם הנטל על צד לחוזה שעיצב את אופן החתימה, עשויים לחול גם במקרה של חתימות אלקטרוניות פשוטות שלא הופקו באמצעי מיוחד, כמו סריקה של חתימה שהוכנה למסמך במחשב[11].

גופים המעוניינים לעשות שימוש בחתימות אלקטרוניות בישראל נדרשים לעשות זאת תוך יישום נכון של החקיקה הרלוונטית ותיקון החוק האחרון, ולקבל ייעוץ משפטי פרטני באשר לעמידת החתימה האלקטרונית בה הם מעוניינים לעשות שימוש בדרישות החוק ובמעמדה הראייתי.

[1] כפי שציין בית המשפט העליון לפני שנים רבות: "חתימתו של מתקשר מהווה בדרך-כלל אינדיקציה מכרעת לגמירת-דעת מצדו", ע"א 3601-96 בראשי נ' עיזבון המנוח זלמן בראשי ז"ל, פ"ד נב(2) 582, 599 (11.6.1999).
[2] ראו למשל דברי ההסבר להצעת חוק חתימה אלקטרונית, התש״ם-2000, ה"ח תש"ס מס' 2915 710 ("דברי ההסבר להצעת החוק").
[3] ת"א (י-ם) 27082-04-12 שמעון נ' חברת פרטנר תקשורת בע"מ (פורסם בנבו, 19.11.2014).
[4] חוק חתימה אלקטרונית, התשס"א-2001 ("החוק").
[5] חוק חתימה אלקטרונית (תיקון מס' 3), התשע"ח-2018, ס"ח התשע"ח מס' 2696 מיום 28.2.2018 בעמ' 212 (ה"ח הממשלה תשע"ח מס' 1192 עמ' 296).
[6] ראו את סעיף 3 לחוק ודברי ההסבר להצעת חוק חתימה אלקטרונית (תיקון מס' 3), התשע"ח-2018, ה"ח הממשלה התשע"ח מס' 1192 ("דברי ההסבר לתיקון מס' 3"), בעמ' 300.
[7] ראו את סעיף 3(ב)(3) לחוק ודברי ההסבר לתיקון מס' 3, בעמ' 300.
[8] ראו את דברי ההסבר לתיקון מס' 3, בעמ' 296-298.
[9] סעיף 3א לחוק.
[10] דברי ההסבר להצעת החוק.
[11] ראו את הגדרת "חתימה אלקטרונית" וכן ס' 2(2) ו-3א לחוק. למעט כאשר מדובר בחיקוק או מסמך המנוי בתוספת.